דאגה אימהית ויחס אישי

רועי, אופיר, חגית ולאה
 
אחרי שבוע קשה שעדיין לא נגמר, החלטתי (מאחר וסוף סוף יש לי כמה דקות לעצמי) לכתוב לכם כמה מילים.
והראשונה שבהן תודה ענקית.
 
אמנם אני לא אמא טרייה אבל תמיד ברגע של מחלה (במיוחד של ילד קטן כל כך), אתה חוזר אחורה, מאבד מהביטחון שלך בעצמך ונעשה תלוי באחרים.
מאחר ואני מכירה את כולכם כבר לא מעט זמן וסומכת עליכם כבר בעיניים עצומות בכל הקשור לבריאותי שלי ולבריאות ילדיי הרשיתי לעצמי הפעם ללכת עד הסוף....
לא לקבל את עצת הרופא ולמעשה ללכת נגדה ולסמוך רק עליכם.
עם הרבה פרפרים בבטן ולילות ללא שינה
אבל עם הרבה תמיכה וחיזוקים מצדכם, על אף כל הניג'וסים שלי , לא הרגשתי אפילו לרגע אחד שאני "לא נורמלית", אלא להפך: