על הרפואה הסינית

ראשית הרפואה הסינית הייתה בפולחנים שמאניים; בתקופה זו האמינו כי מקור מחלות בשדים ורוחות רעות. רופאי אליל או כהנים, שתפקידם היה לגרש את השדים מן האדם החולה, עשו זאת בעזרת טקסים שונים בהם עורבו השימוש בצמחים ובחפצים חדים מאבן ועצם. עיקר העוסקות בשאמאניזם היו נשים אשר במסגרת הטקס התחפשו לציפורים בעזרת נוצות ומסכות. זאת בדומה לטקסים ופולחנים שנערכים עד היום בקרב קבוצות אתניות בעלות אמונות אנמיסטיות שמאניות.

על פי ממצאים ארכאולוגיים שונים, המפורסמים ביניהם נמצאו בחפירות בשנת 1973 במָאוָאנְגְדְווֵי ומתוארכים לשנת 168 לפנה"ס, הייתה המאה ה-3 לפנה"ס תקופת תחילתה של התפתחות דיקור המוכרות כיום ברפואה הסינית. בספר "מרשמי חמישים ושתיים מחלות" אשר נתגלה דיקור חפירות לא מוזכרים דיקור או מוקסה, אולם נראה שנמצאים בו ניצנים ראשוניים של תאוריית המרידיאנים.

"ספר הרפואה של הקיסר הצהוב", אשר כפי הנראה נכתב במאה הראשונה לספירה, הוא הספר הקדום ביותר אשר מציג את התאוריות שנעשו מקובלות ברפואה הסינית. התאוריה המוצגת בו פיתחה ושילבה בתורתה את תפיסות היין ויאנג, חמשת היסודות (אלמנטים או 5 התנועות). שיטות האבחון של גישה זו התבססה על אבחון דופק ואבחון על פי ערוצים (מרידיאנים), הקיימים כביכול בגוף האדם; אין עדות מדעית לקיומם של "ערוצים" אלו. שיטות הטיפול התבססו על הקזת דם ושימוש במוקסה (צמר המופק מצמח הלענה אשר מבעירים אותו על קצה מחט הנמצאת בתוך מטופל או שהצמר מגולגל, מובער ומוחזק קרוב לעור על מנת להעביר את החום הגבוה לתוך הרקמות הפגועות או נקודות הדיקור) ובהמשך גם נוספו שיטות דיקור.